פיתוח משחקים – קצרים על פיתוח משחקים דיגיטליים

פיתוח משחקים – החלק השני של סדרת הפוסטים על סיפורי משחקים.
הסיפורים נכתבו ומפורסמים בעמוד הפייסבוק והלינקדין שלי.
ואני מוסיף אותם גם כאן לטובת העוקבים בבלוג, ולשמירת הסיפורים לטווח הארוך.

סיפורי משחקים פרק 4 – גם ועד ההורים במשחק

"הטבלה לא משקרת"

פיתחנו משחק תחרותי לערוץ טלוויזיה גדול.
כל בית ספר בנה מיצג בנושא מיחזור, והיה צריך לאסוף לייקים דרך מערכת ייעודית.
מי שמקבל הכי הרבה, זוכה.

הפעלנו את המשחק והלכנו לישון.
בבוקר קמנו למיליוני הצבעות.
לבתי ספר בודדים. תוך שעות.

חשבנו שזו תקלה.
אבל אז גילינו: מישהו כתב בוט שמצביע אוטומטית.
חסמנו הצבעות חוזרות מאותו מחשב, והם עברו למחשבים שונים.
חסמנו לפי IP, הם עברו ל-VPNים מכל העולם.

בסוף חסמנו גם מחו"ל, הוספנו שכבות הגנה, וזה נרגע.

בדיקה שעשה הערוץ גילתה:
לא האקרים.
ועדי הורים.

רצו כל כך שבית הספר שלהם ינצח….
שהם כתבו קוד, פתחו שרתים, עקפו את המערכת.

הפרס?
שיגידו את שם בית הספר שלהם בטלוויזיה.
לשתי שניות.

וככה זה – הטבלה לא משקרת….
כשטבלה מופיעה במערכה הראשונה תמיד יהיה מי שילחם עבורה בשאר המערכות.
לא בגלל הפרס.
בגלל המקום הראשון.

סיפורי משחקים פרק 5 – לא לילדים בלבד

"מהיסודי – ישר לבגרות"

פיתחנו פעם משחקים חמודים לעמותה,
שהעבירו לילדים קטנים את סדר החנייה והנסיעה של שבטי ישראל במדבר.
מיועדים ליסודי צעיר, נטו להעברת חומר בשפה פשוטה וכיפית.

העמותה נסגרה, והמשחקים ירדו מהאוויר.
חשבתי שזהו – עוד פרויקט שנשמר בזיכרון בלבד.

ואז הגיע טלפון ממורה שמכין תלמידות לבגרות.
"תגיד, איפה המשחק עם השבטים?"
"זה משחק לילדים," עניתי, "מה הקשר לבגרות?"

והוא ענה לי:
"זה בדיוק הקטע.
המשחק כל כך ברור, פשוט, ומלמד –
שהתלמידות שלי זוכרות בזכותו את כל הסדר של החניות והמיקומים בעל פה.
שאלה בטוחה בבגרות – ונקודות בטוחות להן.
כל שנה אני משתמש בזה."

לא תכננו את זה.
אבל לפעמים משחק פשוט ליסודי
הופך להיות הכלי הכי חזק בדיוק כשצריך אותו.

סיפורי משחקים פרק 6 – מקליקים ללא הפסקה

"רק עוד הקלקה אחת, ודי"

פיתחנו משחק פשוט ליום העצמאות ה־69 למדינה.
כל מה שצריך היה לעשות…
זה ללחוץ על המסך 69 פעמים כמה שיותר מהר.

בכל לחיצה חלק נוסף מהדגל נבנה.
עד שהוא מתגלה במלוא הדרו,
ואז מופיעה התוצאה.
טבלת מובילים? ברור שהייתה.

אתר גדול בארץ שיתף את המשחק –
ואלפי שחקנים החלו להילחם על המקום הראשון.

התחילו לשלוח לי סרטונים.
אנשים הראו לי את השיטות שלהם ללחוץ ממש מהר.
אבל השיא היה סרטון של אבא ובן,
יושבים משני צידי הטלפון,
ולוחצים עליו בטירוף עם ארבע אצבעות בו-זמנית.

המספרים לא שיקרו:
4-6 משחקים חוזרים לכל שחקן.
כי אם אתה רואה שהגעת רק למקום 7…
ברור שתנסה שוב. ועוד פעם. ועוד אחת.

מאז, אני מריץ את המשחק הזה בכל הרצאה שלי.
מאפס את הטבלה, מציג את המשחק –
ותמיד, בסוף ההרצאה, אנשים עוד עומדים בצד,
ממשיכים ללחוץ על המסך,
ורצים אליי בסיפוק:
"הגעתי למקום ראשון!"

לפוסט הקודם בסדרה – סיפורי משחקים – סיפורים על משחקים דיגיטליים שהיו באמת

לכל הפוסטים בסדרה – סיפורי משחקים